לנתן ואלמה היקרים ולנכדים שעוד יבואו – דור ההמשך
אני רוצה לספר לכם בקצרה כמה טוב לב ונדיב היה הסבא שלכם סילביו. הוא היה בן אדם שמח ומשעשע, מלא שמחת חיים. בסיפוריו, באנקדוטות ובבדיחות שלו תמיד היה לו חיוך מלא. כל יום אני זוכר אותו מאושר.
אשתף אתכם את אחד הרגעים האחרונים שחלקתי עם אחי, הסבא שלכם.
בתקופה שבה סילביו היה חולה טסתי מספר פעמים מארגנטינה לבקר אותו בביתו ברחוב קרמינצקי בירושלים, וכל פעם, היינו קמים בבוקר והייתי מגלח אותו.
כמעט עד יומו האחרון סילביו היה מתקשר עם הסביבה באמצעות עכבר מיוחד המחובר למחשב, אותו הזיז עם תנועות ראש. כבר פיתחנו קודים משלנו כדי לקצר את זמן ההקלדה במחשב. כך למשל, אם סילביו היה כותב TV, הייתי יודע שהוא מבקש שאדליק את הטלוויזיה. אם היה כותב Vent הייתי יודע שזה קיצור ל-Ventana (חלון) ושהוא רוצה שאפתח או אסגור את חלון חדר השינה.
אבל כל בוקר בחדר האמבטיה לא הייתה גישה לעכבר או למחשב. התקשורת ביננו הייתה נטו במבטים. היינו רק שנינו בחלל הקטן, כשאני נעמד לידו עם סכין הגילוח ועם קצף הגילוח מול המראה.
באחד הבקרים קרה משהו יוצא דופן. הוא עשה לי סימן שלא הבנתי בעיניים ובקול. בשלב זה כבר גילחתי לו את כל הפנים, ולא יכולתי לנחש מה הוא רוצה להגיד. גם אחרי מספר ניחושים לא הצלחתי להבין אותו והוא לא הצליח להעביר לי את המסר. הסיטואציה הייתה כל כך מתסכלת שצחקנו מרוב תסכול, ואחרי כמה דקות של צחוק מתמשך, פתאום נפל לי האסימון. "Contrabarba!", צעקתי (לגלח גם "נגד כיוון צמיחת השיער"), וסילביו עשה לי "כן" עם הראש. ברגע זה של הקלה – כאשר סוף סוף הבנתי למה הוא התכוון – שנינו צחקנו, ועברה לי בראש המחשבה שגם ברגעי תסכול, השפה של סילביו תמיד הייתה שפת ההומור. מאז, כל בוקר אני נזכר בו כשאני עומד מול המראה ומתגלח.
היום אתם, דור ההמשך, יכולים להסתכל על תמונות שלו וליהנות מסיפורים שאני בטוח שתשמעו מההורים שלכם, מקרובי המשפחה, הדודים, ומהחברים. המורשת שלו טבועה בכל אחד מאתנו – המשך המסירות ושמחת החיים שלו.
עם המון אהבה,
דוד רבא דני
סילביו אחי,
השנים חולפות. מתרגלים לאט לאט לכאב ולהיעדרותך. אי אפשר להתעלם מהחלל שהותרת, ואין טעם לנסות למלא אותו.
לעתים קרובות אני מחפש מפלט בילדות המושלמת והמאושרת שחלקנו עם כל כך הרבה אנשים יפים – גן עדן של משפחה, יערות, ים ונהר, שמש וחופים לבנים – אפילו בג'ונגל של ערפיח ובטון.
לימדת אותי להיות "קאובוי" אמיתי, עם אקדח, חגור, וכובע בוקרים. ביחד חיסלנו את האינדיאנים משבט הסיו או האפאצ'י שתקפו את המבצר שלנו. ערבי השחמט מול האח או על השולחן במטבח ברחוב סרמיאנטו, במונטווידאו.
לימדת אותי לא רק לרכב על אופניים אלא גם לחצות את השלוליות שנותרו מהגשם האחרון ולחזור הביתה מלא בבוץ עד הצוואר.
למדתי ממך איך לרכב על הגלים, בלי גלשן, תוך כדי שפשוף הגוף בחול, מגיעים למקום שבו המים נפגשים בחול, ורבים – צוחקים – מי הגיע ראשון לחוף.
ליהנות ביחד מהנדנדה של סבא ראובן, כשאנו נוגסים בכריך הטעים של סבתא סופיה עם חביתה, גבינה, חמאה, ועגבניה. לפעמים היינו מגניבים חתיכה קטנה של נקניק מורטדלה, נזהרים שהסבא לא יראה ולא יכעס.
לגדול לצדך, במונטווידאו, קולוניה סוויסה, אטלנטידה, בואנוס איירס...
שם הסברת לי למה "הסוציאליזם הוא העתיד" ולמה אנחנו "האדם החדש".
היינו מנהלים שיחות נלהבות גם על המניפסט הסוציאליסטי וגם על "המנהרה" של ארנסטו סאבטו.
היית אידיאליסט ראוי להערצה. אני זוכר אותך תמיד יושב וקורא עוד ספר שההורים שלנו סיימו לקרוא. חלקנו, נרגשים, את הדיסקים הראשונים של חואן מנואל סראט, סוי ג'נריס, ועל הדרך את הלהיטים הישראליים של אותם הימים.
גילינו ביחד, הודות להורים שלנו, ציונות עמוקה ופרגמטית.
יום אחד, כשהייתי נער מתבגר, נסענו לחיות את החלום הציוני בארץ הקודש. כל כך שונה מהחיים אליהם היינו רגילים. שמש יוקדת, נוף מחוספס, מנהגים, מאכלים, ושפות שונות. עולם של רוחניות המתמזגת בשכונות מודרניות, פשוטות, וצנועות. כל אחד בעיר אחרת ובבית ספר אחר. נפגשנו בסופי שבוע וטעמנו אחד את ההרפתקאות של השני.
טיילנו את הארץ בכל הזדמנות אפשרית, לומדים את ההיסטוריה ואת החי והצומח של כל מקום. התרחצנו בכל נחל וכל נקבה במדבר שהתמלאו במים בעונה הקצרה של הגשמים.
התאהבת בירושלים – העיר שהיא כל כך שלך. כשעברת לגור בה היא איבדה את המימד המיסטי שלה ונכנעה לארציות, ליומיום.
מלא בגאווה צפיתי בך מסתובב בין חומותיה ורחובותיה, חושף בפני אלפי איש את העיר ואת סודותיה.
בבוא הזמן כל אחד מאתנו פנה לדרכו והקים משפחה משלו. למרות המרחק והאוקיינוס שהפריד ביננו, נשארנו תמיד בקשר – טלפונים, מכתבים, תמונות ונסיעות נחוצות.
תמיד הרגשת צורך לקחת חסות על המשפחה ולשמור על קשר הדוק עם המשפחה המורחבת – דודים, בני דודים, וחברים בכל עיר וארץ בה התגוררנו. כך היית מגדלור עבורנו – בעל החיוך התדיר, מחפש את הבדיחה הבאה.
התעניינת מכל הלב בכל אחד מאתנו – מה שלומך? מה אני יכול לעשות כדי לשפר את המצב? תמיד זכרת את התאריכים של ימי ההולדת, ימי הנישואין, ואפילו ימי זיכרון.
היית תמיד נוכח. תמיד.
לכן תמיד הרגשתי בטוח ומוגן. מחכה בערגה לפגישתנו הבאה.
היית גבר נדיב, אבא למופת. אבל מעל הכל, עבורי, היית אח וחבר.
עם הזמן, התוודעתי לכך שהיו לך הרבה אחים כמוני, איתם חלקת תוכניות וחלומות.
אין שני לך.
אני מביט בתמונה שלך על השידה – כל כך צעיר ושמח. התמונה היא מהתקופה שבה היינו לוחמים שרירניים, מדיפים צחנה של אבקת שריפה מהולה באפטרשייב פקו רבאן של שנות השמונים – שהחליף את הפצ'ולי המתבקש של ימי ההיפים והמרד.
עם המדים והכומתה האדומה שלך, כל כך עייף וגאה.
כל כך שונה מהשקיעה המוקדמת שלך.
הידיעה על מחלתך עם השם הלא מוכר והצורך הנואש לחפש מוצא.
שום דבר לא עצר את הבדיחות שלך. לעולם לא שקעת ברחמים עצמיים. עמדתי לצדך, והרצנו דח'קות בסתר על המצב אליו נקלעת. חיפשתי את החיוך שלך, וכל יום היה לך קשה יותר להעלות את החיוך על פניך.
נלחמת עד שאמרת די. זה היה בצהרים, השמש האירה את החדר. רק לצדיקים שמורה זכות זו.
שיחת הטלפון המייסרת ותיק נסיעות כדי לחצות שוב את האוקיינוס ולחפש את החיבוק שלך בזרועות בניך.
אני יודע שאתה שומע ורואה אותי, כמו תמיד.
הבנים שלך כבר גדולים. הם אנשים טובים. לא יכול להיות אחרת כשגידלו אותם הורים כל כך אוהבים. אשתך מכילה ומלווה אותם בדרכם. הנכדים שלך חמודים, ויש להם הומור ואהבה למוסיקה האופייניים כל כך לכולנו.
הצער הוא לא רק על אבדן חיבוקיך ומילותיך. הצער הוא על אבדן השותפות בזמן ובמרחב של זיכרונות הילדות וההתבגרות שלנו, הצלילים, ריח בולי העץ באח...
כל יום אני מקבל לפחות בדיחה אחת בווטסאפ ואני יודע שהיית נהנה ממנה.
אתה נשאר בליבי. מי יודע, אולי יום יבוא ובארץ הניסים, החלב, הדבש, והסטארטאפים ימציאו אפליקציה שתתווך לך את אהבתנו.
תנוח על משכבך בשלום. כאן אנחנו בסדר.
חיבוק, אחי,
ברנרדו